פרק דוגמא מהספר

"אני לא האמנתי, כששמעתי שהתגייסת לצבא! מי בכלל חשב שתגיעי לשם?! עם הורים כמו שלך, מי בכלל חשב שיש לך סיכוי?" במילים האלה קידם את פניי ארנון לוין, קצין משטרה ותיק, כמעט ארבעים שנה אחרי הלילה ההוא. "לא היה לך סיכוי!" הוא שב ואמר והתבונן בי במבט מלא הערכה, משולב במעט חמלה ואולי גם קצת רחמים, או שכך רציתי לחשוב. הרחמים קוממו אותי. אף פעם לא ביקשתי את רחמיו של איש – אבל המילים שלו, שלא היה לי סיכוי, הדהדו בתוכי והסעירו את דמי. רציתי לצעוק עליו, לתבוע ממנו תשובות, מדוע הופקרנו אני ואחיי על ידי הרשויות? מדוע הוא, שהיה זכור לי מילדותי כמו דוד חביב, שביקר רבות בביתנו וזכה לכבוד רב מצד אבי, שמעטים זכו לו – מדוע הוא, שהתגלה בהמשך כשוטר בכיר, לא עשה דבר כדי למנוע מאיתנו, הילדים, את הסבל הרב שהיה עלינו לעבור? למה ויתרו עלינו? השאלות השתוללו בראשי ללא קול שעה שהבטתי באיש המבוגר, שיכול היה להטות את כף המאזניים של גורלי, או להוות את אחד הגורמים המשפיעים על המשך התבגרותי.
מאידך, בבת אחת ראיתי בבהירות את המסלול שהיה עלי לעבור, את דרך החתחתים שנסללה עבורי והיה עלי לצלוח בגבורה, כדי להגיע לחיים טובים יותר, חיים מלאי תוכן, הגשמה ועשייה, שהם ההיפך הגמור לחיים להם נדונתי, אילו הייתי נשארת לחיות בצל קורתם של הוריי הנרקומנים.
כשהתבוננתי בנתיב אותו סללתי בכוחות עצמי, הבנתי לפתע, שלא הכל היה אז אבוד, בילדותי. היו שם כמה רגעים, מספר בודד של אנשים טובים, שהיוו את גלגלי ההצלה של חיי, שהאמינו בי, שלא ויתרו עלי ונטעו בי את התקווה והיסודות לעתיד טוב יותר.